גז"ד לאדם חרדי שביצע מעשים מגונים בקטינים שלמדו אצלו תורה

מבוא ורקע עובדתי:

בפני נאשם, גבר צעיר, חרדי יליד 1973 . תושב העיר הרצליה.

ב -23.3.09 הורשע הנאשם בכל שיוחס לו עובדות ומעשים כמפורט בכתב האישום המתוקן כמפורט להלן:

1.         באישום הראשון  בעבירה על הוראת סע' 348(ג) לחוק העונשין , התשל"ז - 1977.(להלן: "החוק").

2.         באישום השני -כנ"ל.

3.         באישום השלישי כנ"ל .

בין לבין ניתנו לבקשות הצדדים דחיות מוסכמות לטיעונים לעונש שבמהלכן הוגשו תסקירים, חוות דעת של המרכז להערכת מסוכנות מינית וחוות דעת פסיכולוגית פרטית אליהן אתייחס בהמשך.

עיקרם של דברים כל העבירות דנן בוצעו בפערי זמן בין עבירה לעבירה. רובן ככולן בוצעו בקטינים שנתנו אמון בנאשם כאשר באו לשמוע מפיו שיעורי תורה וכאשר  כולן מבוצעות במקומות מסתור איליהם פיתה הנאשם את המתלוננים לפנות עימו.

בבחינת מעט מן המאוחר המקדים את המוקדם אציין. כי עבירות מין בכלל הינן ממן העבירות הבזויות והחמורות. עבירות שחומרתן "משתבחת" כאשר הללו מבוצעות בקטינים והחומרה "מזדקקת" ועולה דרגה בחומרתה, כאשר הקורבנות הינם תלמידים הנותנים את אמונם במורם מורה בוגר האמור לשמש להם דמות ערכית חיובית לחיקוי והערכה מחד גיסה. כאשר הבוגר מבצע העבירה  מנצל ביודעין יתרון זה לטובתו ולצרכיו האישיים למטרות בזויות, על חשבון כבודם, תדמיתם של הקורבנות בעיני עצמם אגב זריעת מבוכה בלבול, ועירוב תחומים מיותר מזיק ושלא לצורך גם ובעיקר בנושא כיצד בוגר אחראי "בן תורה" ו"צדיק" מתנהל עם ...תלמידיו, כל זאת מאידך גיסא.

טיעוני הצדדים לעונש וראיותיהם:

עיקר טיעוני התביעה :

לא הוגשו ראיות לעונש, למעט חוות דעת המרכז למסוכנות מינית ותסקירי שירות המבחן (מטעם ביהמ"ש) אליהם אתייחס בהמשך.

התביעה עתרה לביהמ"ש לגזור על הנאשם את העונשים הבאים:

מאסר בפועל , מאסר מותנה, ופיצוי למתלוננים.

עיקר הנמקות התביעה :

1. מדובר בסדרה של מעשים, בשיטה, במהלכן בשלוש פעמים נפרדות ביצע  הנאשם בהסתר  את מעשיו. כל פעם בקורבן אחר .
2. הנאשם ניצל את אמון הקטינים בו ואף טרח לטשטש את הכרתם ולהקהות את כוח התנגדותם (הזעיר),  בכך שהשקה אותם תחילה באלכוהול.
3. מחוות הדעת של המרכז להערכת מסוכנות מינית, מעדותו של ד"ר שני, ובמשתמע מתסקיר שירות המבחן עולה דמות של אדם מניפולטיבי, החותר בקור רוח ולאחר תכנון ומחשבה תחילה לביצוע זממו בקטינים.
4. הנאשם היה מודע היטב לאיסור ולטאבו החברתי המוטל על מעשים אלה ביצעם ואף הטיל נטל נפשי נוסף וקשה ומיותר על המתלוננים בכך שכאיש בוגר, מורה תורה ואיש דת, בעל מעין סמכות הלכתית ראשונית, למצער בעיני המתלוננים, אסר עליהם לא לספר לאיש על אשר אירע.